מרעננים את הקיץ

אוף מה זה חם לי. המזגן התקלקל אל תשאלו. אני סובלת מחום. נוטפת זיעה. בדיוק כשחשבתי שסוף העולם הגיע מהחום מצאתי מתכון שהתחלתי לעבוד עליו – גלידה ביתית ללא מכונה. נכנסתי לסרטון הזה, עם קצת (הרבה) מאמץ הצלחתי להכין את הגלידה שהייתי צריכה כדי להתרענן.

טיול לשבת

עכשיו שאין יותר חגים ומועדים לזמן הקרוב (ברוך השם) יש לי זמן להיות עם בעלי והילדים לבד. אנחנו רוצים ללכת סוף סוף לטיול בצפון. חשבנו על כמה רעיונות. אני חושבת שאם תתנו לי לבחור בין טיול בארץ לבין טיול בחוץ לארץ, אני אומרת אין כמו בארץ. הארץ מלאה בכל טוב. אבל הבעיה שהיא יקרה.

בעלי ואני מאוד ספונטניים. אנחנו גם יכולים למצוא את עצמנו סוגרים טיסה מהרגע להרגע. בא לנו קצת לנוח מהשגרה הסואנת. חם לנו. קצת להתקרר.

תוך כדי שאני עובדת מצאתי את האתר הזה עם מסלולים וחשבתי מה אני עושה בסוף השבוע

https://www.mako.co.il/travel-israel/magazine/Article-2f742ff5edd5181027.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1898243326

אין על מה להישען

זה לא הולך להיות פוסט על איך שהחיים קשים ואין על מי לסמוך. הפעם באמת אין על מה להישען בסוף יום. הספה שלנו ישנה והיא כבר גורמת לבעיות גב. בעלי סהר עובד המון עם הגב בגלל העבודה שלו במחסן. כואב לי לראות אותו סובל. מה בן אדם רוצה בסוף יום, לשים את הראש על ספה נוחה.

הספה הזו היא מזכרת מההורים שלנו, מהתקופה שהייתה לנו פעם. קשה לנו להיפרד מהספה. בעלי ואני אמרנו אם כבר להחליף ספה אז רק עם ספת רביצה כמו הספות בדף הזה https://home.housein.co.il/product/%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%9C%D7%9D-%D7%95%D7%A7%D7%97/%D7%A1%D7%A4%D7%AA-%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A6%D7%94-%D7%93%D7%95-%D7%A6%D7%93%D7%93%D7%99%D7%AA/ חשבנו הפעם ללכת עד הסוף. אם כבר להיפרד מזיכרון אז בספת רביצה דו צדדית, להתפנק עד הסוף.

אני מאוד סנטימנלית בכל מה שקשור לרכוש ומזכרות. אני עונדת את שרשרת הזהב שסבתא שלי קנתה לי, כבר 15 שנה עליי לא מחליפה. אבל מה אני יכולה לעשות כשאנחנו כבר מתחילים לסבול מבעיות גב, בעלי מסכן בכלל עם פריצת דיסק. אין לנו ברירה. הכל לטובה בסוף והשינוי הזה יביא דברים טובים.

יש חיים אחרי העבודה

בישראל עובדים הרבה מאוד שעות בשבוע. ישראל היא אחת המובילות בכמות שעות העבודה של העובדים, ועדיין היא בין הפחות מוצלחות בפריון העבודה. למה זה ככה? יש כל מיני השערות וסיבות. יש כאלה שתולים את זה בפקקים ובביורוקרטיה שתוקעת לנו את החיים, יש כאלה שמאשימים את הפקקים, ויש כאלה שפשוט קובעים שהעובדים הישראליים הם עצלניים.

אני לא מתיימרת להבין מה הסיבות לזה, אבל אני די בטוחה שכל זה אומר שאין הרבה ערך לעבודה רבה כל כך. העובדה שאדם נמצא הרבה שעות במשרד לא אומרת שהוא עובד קשה או עובד בכלל. לפעמים נראה לי שאם היו מקצרים לנו את שעות העבודה, אז אנשים היו באים לעבוד באמת. הם היו באים למשרד, עושים את המטלות שלהם ומסיימים, בלי לגרור ולהימרח כל הזמן.

אם נעבוד פחות, לא בהכרח נפיק פחות תוצרת, אבל כן יהיה לנו יותר זמן לבלות עם המשפחה והחברים, לעסוק בתחביבים או בספורט, ללמוד דברים חדשים ולנוח בין יום עבודה אחד לשני. זה בטוח ישפר את התפוקות שלנו.

והנה כתבה מכלכליסט שמספרת על מישהו שמנסה להביא את המהפכה הזאת לכל העולם:

https://www.calcalist.co.il/world_news/article/sjp3znlnf

אני מחזיקה אצבעות…

איזונים ובלמים

אני בטח לא צריכה לספר לכם על כמה הכול התערבב לנו בחיים בזמן הקורונה. אנשים עבדו מהבית, ילדים למדו מהבית, היינו בסגרים ובידודים, יצאנו מהם וחזרנו שוב, לא נסענו לחופשות כמעט ונשארנו הרבה ביחד בבית. גם אצלכם זה היה ככה, נכון?

אני תמיד כותבת כאן על האיזון בין בית ועבודה, בין משפחה וקריירה, והקורונה כאילו באה וצחקה לי בפנים – חשבת שעד עכשיו היה קשה? אז עוד לא ראית כלום! ואני באמת לא במצב הכי בעייתי, כי הילדים שלי גדולים ויכולתי להמשיך לעבוד בסגרים מהבית או מהמשרד, לפי מה שהיה מותר, אבל עדיין האיזון העדין הזה שהיה לנו בבית – התפרק לגמרי.

לראות את הילדים לומדים בזום זאת לא חוויה מדהימה, אפשר להגיד. נראה לי שתמיד חייתי באשליה שהם לומדים בצורה רצינית יותר, ופתאום ראיתי את מה שהולך בשיעורים שלהם וכמה הילדים שלי משועממים וזה די ביאס אותי. כנראה שיש דברים שאנחנו לא אמורים לראות…

לראות את בעלי עובד מהבית וצועק על אנשים בטלפון זה גם לא היה חוויה מדהימה. בעיקר זה הפריע לי להתרכז בעבודה שלי…

בית צריך איזון. הוא צריך שעות שקטות ושעות תוססות, הוא צריך שאנשים ייכנסו ויצאו ממנו ויעשו דברים ויהיו עסוקים וייפגשו בו רק לחלק מהזמן. האמת היא שכולנו צריכים איזון. האם הוא בדרך אלינו? נקווה שכן.

דחיינות היא שם המשחק

יש אנשים שהם מאוד דחיינים, ויש כאלה שפחות, אבל עוד לא הכרתי מישהו שאין לו קצת מהבעיה הזאת לפחות – כולנו אוהבים לדחות למחר את מה שאפשר לעשות היום. זה יכול להיות כביסה שמחכה לקיפול כמה ימים, בדיקה רפואית שצריך לעשות ודוחים משבוע לשבוע, שיחה חשובה עם הבוס שמעדיפים לחכות איתה ל"זמן המתאים" ועוד ועוד.

הסיבות לדחיינות הן שונות – לפעמים זה חששות, לפעמים חוסר חשק ולפעמים עומס ועייפות – אבל בכל מקרה, צריך להתגבר על זה. אני לא אומרת שאי אפשר לדחות קצת, אבל כדאי לזכור תמיד שמה שדחינו למחר לא ייעלם, הוא פשוט ייערם בערימה של כל הדברים שדחינו, והיא תלך ותגדל ותגדל עד שלא תהיה לנו ברירה ונצטרך להתחיל לפרק אותה בזהירות… בלי שהכול ייפול עלינו ויקבור אותנו.

במשפחה שלי אני הכי פחות דחיינית, אבל יש דברים שגם אני נמנעת מהם, גם אם זה לא תמיד בכוונה. הבת שלי רינת למשל ביקשה כבר לפני כמעט חצי שנה שנארגן לה את החדר מחדש. היא כבר נערה מתבגרת-כמעט בוגרת ויש לה רצונות מאוד ברורים משל עצמה, אבל היא עדיין צריכה את הארנק של ההורים כדי להגשים אותם… ואני לא ממהרת לעזור. לא כי אני לא חושבת שהחדר שלה זקוק לריענון, אלא כי אני לא מוצאת את הפנאי להתחיל להתעסק בקניות ועיצובים.

אז די לדחיינות! היום קמתי בבוקר והתחלתי להסתכל בכל מיני אתרים (פה יש דברים יפים https://www.housein.co.il/ארונות-הזזה.asp ) על ארונות הזזה, שזה הדבר הראשון שאנחנו צריכים לחדר של רינת. המיטה שלה בסדר גמור, אז את זה לא צריך לקנות, אבל היא ביקשה גם שטיח ופינת איפור נוחה יותר ממה שיש לה עכשיו. אני רק מקווה שאח שלה לא ירצה גם…

דחיינות עוזרת לנו לפעמים לסדר את החיים שלנו, והאמת שחשוב להבין מה דחוף יותר ומה דחוף פחות ולפעול לפי זה, ועדיין את מה שדחינו למחר ולמחרתיים נצטרך בסוף לעשות – אז אולי כדאי להתחיל?

גבולות קשיחים

היום שוק העבודה דורש מאיתנו להיות כל הזמן זמינים ופנויים לקבל הוראות מהבוס או לענות על שאלות של לקוחות או כל דבר אחר שאנחנו עושים במסגרת התפקיד שלנו. הרבה מנהלים אומרים בלי בושה שהם מצפים מהעובדים שלהם לזמינות מלאה גם בשבתות ובחגים ובלילות, כמו שאפשר לראות בפרסומת של הרשות לבטיחות בדרכים, כשהבוסים הגדולים אומרים שהם מוכנים שהעובד שלהם לא יענה להם להודעה אך ורק בזמן נהיגה. ואם הוא ביום הולדת של הילדה? ואם הוא בבילוי רומנטי עם אשתו? ואם הוא בסידורים אישיים? אז הוא כמובן חייב לענות מיד!

אני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב לשים גבולות למקום העבודה. אנחנו רוצים להיות עובדים טובים, כמובן, ולרצות את הבוסים שלנו, אבל אם אנחנו לא נשים להם גבולות, אז הם לא יעשו את זה בעצמם. זה משהו שאנחנו חייבים לדרוש ולעמוד עליו, ולא רק מול אחרים אלא קודם כל מול עצמנו. כי אם אמרנו שאנחנו לא עובדים היום מהבית, אז מה פתאום אנחנו חייבים דווקא עכשיו לכתוב איזה מייל?

וזה קשה לעשות את ההפרדה הזאת, אני יודעת טוב מאוד. אז הנה כמה טיפים של אופרה ווינפרי שדווקא יכולים לעזור קצת, אם רק תחליטו עם עצמכם שאתם הולכים על זה ברצינות הפעם: http://www.oprah.com/health/work-life-balance-building-boundaries-between-your-job-and-your-home/all . השינוי הזה באמת מתחיל קודם כל בנו, ואם נהיה מספיק נחושים ועקשנים, כולם יבינו את זה ויתיישרו לפי זה. בהצלחה.

במגבלות הזמנים

האתגר העיקרי בהורות המדורנית לדעתי זה כמות הזמן שיש לנו להשקיע בילדים שלנו. אנחנו רוצים לבלות איתם, לקחת אותם לבילויים ולהעשרות, לעזור להם בשיעורי הבית, לשוחח איתם שיחה ארוכה ושקטה – אבל למי יש זמן לזה?

אני ממש אוהבת את הרגעים האלה שפתאום יש לנו זמן אחד לשני, כשאני יושבת עם הבת שלי על עבודה שהיא צריכה להכין לבית הספר או כשאני והבן שלי תקועים בפקק בדרך לבית ספר. הדקות האלה של השיחה, של תשומת הלב המלאה שאנחנו נותנים אחד לשני, הן מבחינתי יקרות ערך, אבל זה אף פעם לא מספיק.

ובגלל שאין לנו מספיק זמן, אנחנו מנסים לפצות את הילדים שלנו בדברים אחרים – בעיקר בדברים שאפשר לקנות, כי זה יותר פשוט ומהיר. הרבה הורים מרגישים שאם הם יקנו לילדים שלהם את מה שהם רוצים, אז הם יהיו מאושרים ולא ירגישו בחסרונם של ההורים בחיי היומיום. זה לא עובד ככה, וכולנו יודעים את זה. אמנם חשוב להשקיע בילדים שלנו ולקנות להם את הטוב ביותר, כמו למשל חוגים ברמה גבוהה, צעצועים שמפתחים את המחשבה והיכולות, ריהוט איכותי שמתאים לרמת ההתפתחות (יש פה http://www.ereverev.co.il/article.asp?id=41894 הרחבה בנושא הזה אם זה מעניין אתכם) ועוד, אבל זה לא מחליף זמן איכות.

אני חייבת להגיד שאני מסיימת את הפוסט הזה קצת כועסת. מצד אחד אומרים לנו תמיד שאנחנו צרייכם להשקיע בילדים, ומצד שני שוק התעסוקה לא מאפשר לנו את זה. ככה יוצא שאנחנו גם עובדים קשה ולא נהנים מספיק וגם מרגישים אשמים כל הזמן שאנחנו לא מספיק מבלים עם הילדים שלנו. זה מלכוד ממש מרגיז שאפשר היה למנוע עם שעות עבודה הגיוניות יותר, אבל זה כנראה לא יקרה. נשאר לנו רק להמשיך להתאמץ…

מאם לבת

לפני כמה ימים הייתה לי שיחה על אימהות עם אמא שלי. נפגשנו בבית קפה, כמו שאנחנו עושות פעם בכמה זמן, ודיברנו על כל הנושאים הרגילים, ואיכשהו השיחה נהייתה עמוקה יותר מכרגיל.

אמא שלי סיפרה לי על הזכרונות שלה מתחילת האימהות, כמה היא פחדה להיכשל וכמה היא התאמצה להראות לכולם שהיא אמא מצוינת. בתקופה שלה האימהות הייתה ההגשמה הכי חשובה של כל אישה, והעבודה הייתה במקום השני, והיא כמו רוב הנשים קיבלה את זה וניסתה להיות האמא הכי טובה בעולם. היא סיפרה לי על החרטות שלה – על הקריירה שאולי הייתה יכולה להיות לה, על הדברים שהיא ויתרה עליהם למען הילדים – והיא אמרה שיש לי מזל שאני יכולה לבחור בצורה חופשית יותר.

האמת? אני לא בטוחה שהאימהות של היום יותר חופשיות להחליט על החיים שלהן. אמנם המון דברים השתנו והיום ברור שאמא יכולה להיות קרייריסטית, אבל עדיין יש תמיד איזה נימה של ביקורת מהסביבה על זה שהיא לא מספיק עם הילדים. לפעמים נראה לי שלהיות אמא היום זה אפילו יותר קשה – הג'נגלינג שאנחנו צריכות לעשות הוא מטורף, וכולם מצפים מאיתנו להצליח בכל התחומים.

ועדיין, אני צריכה ללמוד מאמא שלי לקח חשוב – המשפחה היא כמובן תמיד במקום הראשון, אבל חייבים להשאיר מקום גם לעצמנו. נורא קל לוותר דווקא על מה שחשוב לנו כשיש עומס גדול מדי, אבל בטווח הארוך לא בטוח שזה הפיתרון הנכון. מי שלא רוצה לחיות עם חרטות, צריכה להיות קשובה גם לרצונות של עצמה – וזה בשום אופן לא אומר שהיא אמא פחות טובה!

ספונטניות משפחתית

אתם זוכרים את ימי הרווקות שלכם? אם אתם לא שם עדיין, כנראה שבזיכרון שלכם אלו היו ימים נפלאים. אני זוכרת בעיקר את החופש שהיה לי אז – יכולתי להחליט החלטות לגמרי לבד וגם לבצע אותן בלי להתחשב באחרים. זה היה נחמד, כי זה אפשר לי לחוות הרבה דברים מעניינים, אבל היום אני יודעת שזה היה קצת ריקני, כי אם אין במי להתחשב, אז אולי אין בכלל מישהו משמעותי בחיים שלי?

היום אני אשת משפחה, רעיה ואמא, ויש לי הרבה אנשים להתחשב בהם. אין ספק שזה פגע בחופש שלי ובעיקר בספונטניות – אני לא יכולה להחליט פתאום שהיום בא לי לנסוע לכנרת למשל, כי יש לי עבודה ולילדה יש חוג ולבעל יש פגישת עבודה מאוחרת וכו' וכו'. זה נורמלי, אבל זה קצת מבאס, כי החלטה ספונטנית שיוצאת אל הפועל היא אחד מהדברים הכי כיפיים שאני מכירה.

השאלה היא איך אפשר להיות ספונטניים עם המשפחה? איך אפשר לגרום לכולם לזרום עם הרעיון המפתיע ולוותר על מה שהם מחויבים אליו באותו יום? זה רק עניין של החלטה. למצוא חופשה ברגע האחרון בארץ או בחו"ל זה לגמרי אפשרי, מה שצריך זה רק לשחרר ולהבין ששום דבר לא יקרה אם נשנה את התוכניות שלנו. ואם זה הכיוון, אז הנה מאמר טוב שכדאי לקרוא: http://www.bizportal.co.il/bizpoint-sponsored/news/article/758028 . אז לאן נוסעים?

לפעמים אני מתגעגעת לימי הרווקות החופשיים ההם ולפעמים אני פשוט מחכה לימי הפנסיה החופשיים שעוד צפויים לי בעתיד הרחוק, אבל למה בעצם? אני יכולה לכבוש מחדש את החופש שלי וגם של המשפחה שלי וליהנות מהכאן והעכשיו. רק ככה צריך לחיות!