לפני כמה ימים הייתה לי שיחה על אימהות עם אמא שלי. נפגשנו בבית קפה, כמו שאנחנו עושות פעם בכמה זמן, ודיברנו על כל הנושאים הרגילים, ואיכשהו השיחה נהייתה עמוקה יותר מכרגיל.
אמא שלי סיפרה לי על הזכרונות שלה מתחילת האימהות, כמה היא פחדה להיכשל וכמה היא התאמצה להראות לכולם שהיא אמא מצוינת. בתקופה שלה האימהות הייתה ההגשמה הכי חשובה של כל אישה, והעבודה הייתה במקום השני, והיא כמו רוב הנשים קיבלה את זה וניסתה להיות האמא הכי טובה בעולם. היא סיפרה לי על החרטות שלה – על הקריירה שאולי הייתה יכולה להיות לה, על הדברים שהיא ויתרה עליהם למען הילדים – והיא אמרה שיש לי מזל שאני יכולה לבחור בצורה חופשית יותר.
האמת? אני לא בטוחה שהאימהות של היום יותר חופשיות להחליט על החיים שלהן. אמנם המון דברים השתנו והיום ברור שאמא יכולה להיות קרייריסטית, אבל עדיין יש תמיד איזה נימה של ביקורת מהסביבה על זה שהיא לא מספיק עם הילדים. לפעמים נראה לי שלהיות אמא היום זה אפילו יותר קשה – הג'נגלינג שאנחנו צריכות לעשות הוא מטורף, וכולם מצפים מאיתנו להצליח בכל התחומים.
ועדיין, אני צריכה ללמוד מאמא שלי לקח חשוב – המשפחה היא כמובן תמיד במקום הראשון, אבל חייבים להשאיר מקום גם לעצמנו. נורא קל לוותר דווקא על מה שחשוב לנו כשיש עומס גדול מדי, אבל בטווח הארוך לא בטוח שזה הפיתרון הנכון. מי שלא רוצה לחיות עם חרטות, צריכה להיות קשובה גם לרצונות של עצמה – וזה בשום אופן לא אומר שהיא אמא פחות טובה!